סירוב לביצוע בדיקת נהיגה בשכרות

לעיתים נעצר נהג אשר נחשד על ידי השוטר שעצרו כשתוי, דהיינו נוהג תחת השפעת אלכוהול אשר גבוהה מהרמה המותרת על פי חוק – כיום רמה זו נקבעה בישראל ל- 0.05 גרם לעשירית הליטר של דם. במקרים כאלה קימות שלוש שיטות אשר בעזרתן ניתן לנסות ולברר האם הנהג אכן שיכור במובן המשפטי.

השיטה הראשונה היא לבקשו לבצע פעולות שונות אשר יקשו לביצוע למי ששתה כמות גדולה יחסית של אלכוהול. פעולות כגון הליכה לאורך קו ישר, נגיעה בקצה האף ועוד. חסרונות שיטה זו ברורים, היא אינה מדויקת וכן השפעות האלכוהול על התפקוד שונה מאד מאדם לאדם.

בדיקה אפשרית נוספת היא בדיקת מעבדה לבירור כמות האלכוהול בדם. בדיקה זו מדויקת מאד אך לשם ביצועה דרושה דגימת דם אשר ניתן לקחת רק במקום נוח וסטרילי, באמצעים רפואיים ורק על ידי רופא או אחות.

אופן הבדיקה השלישי הוא בדיקת נשיפה. פותחו מכשירים, אשר בארץ קיבלו את הכינוי "ינשוף" אשר מודדים את כמות אדי האלכוהול יחסית לנפח האוויר שאותו מתבקש הנהג החשוד כשיכור לנשוף דרך המכשיר.

זקוק לסיוע של עורך דין המתמחה בדיני תעבורה?
צור קשר עם נציגי המשרד בטלפון: 1-800-800-891
 

נהגים אשר עומדים בקלות במבחני מאפייני ההתנהגות אך חוששים שתוצאת המדידה
תוכיח שהם שיכורים עשויים לסרב לעבור את הבדיקה. במאמר זה נסקור כיצד ישפיע סירוב שכזה על המשך התביעה בגין נהיגה בשכרות אשר תתנהל כנגד הנהג שסירב לשתף פעולה עם השוטרים ולעבור את בדיקת הנהיגה בשכרות.

הסעיף בפקודת התעבורה הרלוונטי לסירוב בדיקת נהיגה בשכרות

בפקודת התעבורה נתן המחוקק דעתו כיצד יש להתייחס לנהג כזה אשר מסרב לבצע בדיקת נהיגה בשכרות. בסעיף 64ד(א) מוגדר במפורש איך יש להתייחס לנהג אשר סירב לתת דגימה לשם בדיקת ריכוז האלכוהול בגופו (כיום כאמור ניתן לבצע בדיקה שכזו באמצעות נשיפה אל מכשיר ה"ינשוף").

הסעיף קובע כי סירוב שכזה ישמש כראיה לכך שהנהג היה תחת השפעת אלכוהול במידה העולה על המותרת על פי חוק. הנהג יראה כמי שביצע עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה – עבירת נהיגה בשכרות.

מהי מגמת הפסיקה בנושא סירוב לביצוע בדיקת נהיגה בשכרות

בבתי המשפט לתעבורה יתייחסו השופטים לנהג שסירב לעבור בדיקת נהיגה בשכרות כאל נהג ששכרותו הוכחה בבדיקה. בתי במשפט מנמקים גישתם זו הן בסעיפים הנ"ל של פקודת התעבורה והן בשל הצורך שלא לאפשר לנהגים שכאלה ליהנות מחמת הספק שכן אז יקבלו נהגים שיכורים תמריץ לסרב לבצע בדיקה.

כמו כן ההנחה היא כי נהג אשר מעדיף לסרב לבצע בדיקת נהיגה בשכרות עושה זאת מפני שהינו סבור כי בבדיקה יתגלה כי אכן רמת האלכוהול בדמו עולה על המותרת על פי חוק.
לפיכך העונש שיוטל על נהג אשר סירב לבצע בדיקת נהיגה בשכרות יהיה זהה לכזה שהיה מקבל אילו הסכים לעבור את הבדיקה והיה נמצא שיכור.

סעיף 39(א) לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לקצר את תקופת הפסילה המינימאלית (אשר עומדת כיום על שנתיים בגין עבירת הנהיגה בשכרות) אם קיימות נסיבות מיוחדות אותן על השופט לפרט בפסק דינו.

בתי המשפט נוטים להתייחס לנהגים אשר שיתפו פעולה בבדיקת מאפייני התנהגות ונמצאו כמתפקדים באופן נורמאלי אך סרבו לבצע בדיקה למדידת רמת האלכוהול בגופם ככאלה אשר מתקיימת לגביהם נסיבה מקלה שכזו. במידה ולנהג גם עבר מתאים מבחינת עבירות תנועה שביצע יתכן וימצא בית המשפט מקום לקצר את תקופת הפסילה המינימאלית של שנתיים אפילו עד לכדי שישה חודשים בלבד.

למי שנתפס כנוהג בשכרות, בין אם סירב לבצע בדיקת נהיגה בשכרות, ורישיונו נפסל מנהלתית על ידי המשטרה וכן נתבע למשפט מומלץ מאד לפנות לעורך דין העוסק בענייני תעבורה. לעורך דין שכזה הכלים והניסיון להשיג את התוצאה הטובה ביותר האפשרית עבורכם.