זכויות חולים - זכויות חולה הנוטה למות

האם חולה הנוטה למות רשאי לדרוש כי חייו לא יוארכו?

כל דיון עקרוני בשאלת זכותו של חולה לדרוש כי חייו לא יוארכו עוד באמצעים מלאכותיים, אינו יכול להימלט מהתמודדות עם נקודת המוצא ההפוכה לו – הזכות לחיים.

הזכות לחיים הינה זכות יסוד עילאית ומקודשת כמעט בכל שיטות המשפט המודרניות, והיא נטועה ומעוגנת במקורות חוקתיים רבים ובכלל זה בהכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם, באמנה האירופית בדבר זכויות האדם בצ'רטר הקנדי בדבר זכויות וחירויות ועוד כהנה וכהנה.

גם בדין הישראלי ניתן למצוא ביטוי נרחב לקדושת החיים ומקורו של האיסור על נטילת חיים מופיע כבר במשפט העברי ואף בעשרת הדברות ובחובת ההצלה של אדם הנתון בסכנה הנלמדת בתורה  - "לא תעמוד על דם רעך".

זכויות החולה וקדושת החיים

בשיטתנו המשפטית מעוגנת כיום הזכות לחיים בראש ובראשונה בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". בסעיף 1 לחוק זה נקבעה ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו ובסעיף 4 נקבע כי כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. זכות זו קבועה גם במשפט הפלילי.

מן הזכות לחיים נלמדת גם החובה להגן על החיים וחובה זו מונחת מעשה של יום ביומו לפני הרופא ויתר חברי הצוות הרפואי במילוי תפקידם, בפרט בשעה שהמטופל נתון בסכנת חיים ולא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת לטיפול, וזאת על פי חוק זכויות החולה.

חובה זו מוטלת גם על כל עובר אורח הנתקל באדם הנמצא לנגד עיניו בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, וכאשר ביכולתו של עובר האורח להושיט לו עזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתו, וזאת לפי חוק לא תעמוד על דם רעך.

הזכות לחיים והחובה לקיימם, אל מול האוטונומיה של החולה

עם זאת, גם הזכות לחיים והחובה לקיימם, אינה זכות מוחלטת, ויש והיא מתנגשת בזכות אחרת של אותו הפרט, כגון הזכות לכבוד וזכות האוטונומיה של החולה. בחוק זכויות החולה קבוע סעיף לפיו במצבים בהם חרף העובדה שנשקפת סכנה לחייו של המטופל, וכל עוד היא אינה סכנה מיידית המתבטאת במצב חירום רפואי, רשאי המטופל לסרב לקבלת טיפול רפואי.

מה קורה במקרים בהם מבקשים חולים סופניים למנוע את המשך הארכת חייהם באופן מלאכותי? מחד גיסא עקרון קדושת החיים מחייב הארכת חיים באופן מלאכותי, ומאידך, האוטונומיה האישית של החולה, המבכר שחייו לא יוארכו , מקום שהם רווי סבל וכמעט שאינם חיים. האוטונומיה של החולה, עומדת ביסוד חוק החולה הנוטה למות הנחקק בדצמבר 2005.

חוק החולה הנוטה למות

התפיסה העומדת ביסוד החוק מבטאת הקפדה על מספר עקרונות מרכזיים כגון: ההסדר החל בחוק חל רק על מטופל המצוי מבחינה רפואית, קרוב לסיום חייו. על פי ההצעה המדובר בחולה הסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו , אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.

על פי החוק נדרשת לגמירות דעתו של המטופל בנוגע לרצונו שחייו לא יוארכו עוד. ישנן דרישות שונות שמציב החוק לגבי הבעת הרצון, מידת כשרות, גילו ויכולתו לבטא את רצונו. החוק קובע דרכים להבעת רצון מוקדם על ידי המטופל אשר תחשבנה כדרכים תקפות לאי הארכת חייו. כגון חתימה על טופס מיוחד בו מביע המטופל את רצונו המפורש כי חייו לא יוארכו. והקרוי "טופס הנחיות רפואיות". תוקפן של הנחיות אלה הינו עד 5 שנים וניתן להאריכן בטופס מיוחד אחר.

החוק קובע את סוג הטיפול שאותו ניתן למנוע מחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות ואשר נקבע לגביו כי אינו רוצה שחייו יוארכו. ישנו קו גבול בין כיבוד רצונו של החולה לבין סיוע להתאבדות, האסור על פי החוק הפלילי. חוק זה הינו החוק המנחה כיום וזה המסדיר את רצונו של אדם כי חייו לא יוארכו במקרה והוא נחשב לחולה הנוטה למות.

לקבלת סיוע משפטי מיידי ללא כל התחייבות מצידך, לחץ כאן: יעוץ משפטי