נישואים פרטיים - נישואין

סעיף 2 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג, 1953 קובע: "נישואין של יהודים יערכו בישראל על פי דין תורה."

פקודת הנישואין והגירושין, 1919 קובעת:

"הרשות הרושמת" פירושה הפקיד המסדר את הקידושין, אם היו הנשואין נשואין אזרחיים, האימם, בנישואין לפי דת האיסלם, הכומר בנשואין לפי דת הנצרות, הרב, בנשואין לפי דיני ישראל והשיך של השבט, בנשואין לפי דת הדרוזים.

הסמכות לסדר קידושין ונישואים מסורה כיום לרב, שניתנה לו כשירות לכהן כרב רושם נישואים על-ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל ועל-פי סעיף 2(6) לחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם, 1980.

הרבנות הראשית לישראל ובתי הדין הרבניים מתנגדים בתוקף לעריכת נישואים פרטיים, והדבר אף עוגן בקובץ תקנות הרבנות הראשית משנת תש"י, הידוע כ'חרם דירושלים'.

מגמתן הבולטת של התקנות הללו היתה לבסס את הפיקוח וההשגחה על עריכת נישואים באמצעות רב המוסמך למלא תפקיד זה על-ידי הרבנות הראשית.

אף שנישואין פרטיים תקפים מדין תורה (ובלבד שנתקיימו דרישות ההלכה: אמירת הבעל לאישה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" ומתן הטבעת בנוכחות שני עדים כשרים), חכמי ההלכה הסתייגו מקידושין אלה כבר מקדמת דנא.

הסתייגות זו נבעה בעיקר מן התופעה של "קידושי חטיפה" ו"קידושי ערמה", שאף שאינם אלא קידושי ספק (ספק אם הסכימה האישה לקידושין וספק אם העדים היו כשרים) ויש בהם כדי לדרוש את הדרישה ההלכתית לגט מספק.

אשר על כן נתקנו כבר בזמן הגאונים תקנות האוסרות על עריכת קידושין פרטיים ומחייבות לערוך אותם במעמד הנישואין וקריאת הכתובה בטכס פומבי (לפחות מניין אנשים).

בית הדין הגבוה לצדק הכיר בנישואים פרטיים לצורך רישום רק במקרים בהם הרבנות הראשית לא הושיטה סעד, כמו במקרים של כהן וגרושה או כהן וחלוצה (אלמנה שעברה טכס חליצה).

במקרים בהם בני זוג יהודים, שאין מניעה שינשאו על פי ההלכה, אינם מתחתנים כדרך התקנות , בית המשפט לא יגיש סעד הצהרתי לרישומם כנשואים.

בית המשפט ייתן סעד הצהרתי רק במקרה בו בני הזוג מנועים להינשא הילכתית וטכס הקידושין קוים.

ראה דבריו של הנשיא אגרנט בפרשת חיים שגב אשר קבע מבחן, התקף גם היום, בעניין מתן סעד מבית המשפט בעניין הכרה ורישום נישואים פרטיים בישראל:

"כאשר מסתבר שקיימת מניעה ממשית - בין מניעה הנעוצה באיסור מן הדין ובין מניעה עובדתית (לרבות זו הנוגעת להמשכת יחסי האישות) - בעד סידור נישואין בין הצדדים בעתיד כדת, כי אז לא יהיה מנוס מהמסקנה, שלמבקש הסעד ההצהרתי ולציבור בכללותו - יש אינטרס לגיטימי בהשגת הכרעה שיפוטית מוסמכת, שיהיה בה כדי לקבוע את מעמדם האישי של בני-הזוג עקב מעשה הקידושין הפרטיים שהלה טוען לו (השיקול הראשון).

לעומת זאת, אם מסתבר שלא קיימת כל מניעה כאמור, כך שכל מטרתו של מבקש הסעד אינה אלא להשיג גושפנקה שיפוטית למעשה הקידושין הפרטיים כדי שזו תשמש הוכחה חוקית לכניסתו לברית הנישואין, כי אז יהיה מן הדין להסיק שבשלב זה אין לו אותו אינטרס לקבל את הסעד ההצהרתי המבוקש, שהוא ממין האינטרס שיש להתחשב בו; קל וחומר, שלציבור בכללותו אין שום ענין בכך, הואיל ובנסיבות האמורות"

הנשיא אגרנט- חיים שגב נ' בית הדין הרבני האזורי, צפת בג"צ 130/66, פד"י כא (2),505, 532

נבהיר איפוא כי אומנם החוק אינו אוסר על קיומם של נישואים פרטיים (ולא מטיל כרגע כל ענישה או צעדים משמעתיים כנגד רבנים אשר עורכים טכס זה). אולם ההכרה והרישום בנישואים כאלו יהיו בסמכות בית הדין. במקום בו בית הדין אינו מעניק את הסעד הנ"ל בית המשפט יתערב רק במקרים בהם בני הזוג היהודים מנועים מלהיתחתן.

נסיים כי בעניין זה הכירו הרבנים בנישואיו של יגאל עמיר - נישואים על ידי קידושין באמצעות שליח. מסתבר שגם זה אפשרי.
 

מאת: אווה שדה ענבר, עו"ד ומגשרת במשפחה www.megasheret.co.il