פסילה מנהלית בעבירות תעבורה

העוררים זומנו לשימוע לפי קצין משטרה, ולאחר קיומו של זה הורה קצין המשטרה כי השניים יפסלו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת שלושים ימים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה.

העוררים הגישו לביהמ"ש לתעבורה בפתח-תקווה בקשות לביטול החלטות קצין המשטרה. ביהמ"ש לתעבורה בפתח-תקווה קיבל את בקשותיהם,לאחר שקבע כי לא הוכחה כיול מכשיר הממל"ז כנדרש, ולפיכך נקבע כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמת העוררים.

 המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי מרכז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר בקובעו כי שאלת כיול המכשירים תוכרע במסגרת ההליך העיקרי ואינה משמשת עילה לתקיפת קיומן של ראיות לכאורה, וכפועל יוצא - אינה יכולה לשמש עילה לביטול החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית של אדם מלהחזיק רשיון נהיגה.

בנוסף, דחה ביהמ"ש המחוזי את טענת העוררים לפיה אין מקום לפסילה מנהלית אלא אם זו נעשית על אתר. מכאן ערר זה, במסגרתו טוענים העוררים כי החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, שכן ביהמ"ש המחוזי אינו יכול, לשיטתם, להורות על חידוש תקופת הפסילה המנהלית לאחר שחלפו שלושים ימים ממועד מתן החלטת קצין המשטרה המורה על פסילה מנהלית.

העוררים מוסיפים וטוענים כי משחלפו שלושים ימים מיום קבלת החלטת קצין המשטרה, אם מבקשת המשיבה לפסול רשיון נהיגה, עליה לפעול בהתאם להוראות סעיף 46 לפקודת התעבורה, ולפנות לביהמ"ש לענייני תעבורה בבקשה לפסול את העוררים מלשאת רשיון הנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

ביהמ"ש העליון את הערר בקובעו כי סמכותם של בתי המשפט הבוחנים בקשות שהובאו לפניהם בעקבות החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית בתעבורה הינה להורות על דחיית בקשה לביטול ההחלטה או על קבלתה בתנאים או שלא בתנאים. אין בלשון סעיפים אלו תימוכין לטענת העוררים לפיהם ביהמ"ש שלערר אינו מוסמך להורות על "קיום" החלטת קצין המשטרה על פסילה מנהלית של אדם מלשאת רשיון נהיגה.

ביהמ"ש שלערר מוסמך לבטל את החלטת ביהמ"ש שדן בבקשה לביטול צו לפסילה מנהלית. משמעות ביטול החלטה כאמור היא קיום הצו שניתן על ידי קצין המשטרה והמשך ריצוי התקופה. אין בכך משום "החייאת" הצו, אלא הפעלת ביקורת שיפוטית, אשר תוצאתה יכולה להיות השארת הצו על כנו ולביהמ"ש הסמכות להורות על קיום הצו אף אם חלפו שלושים ימים מהמועד בו ניתן הצו על ידי קצין המשטרה.

באשר לתכלית העומדת בבסיס הכלי של הפסילה המנהלית, צויין כי בכל מקום בו הפעלת כלי זה אינה משרתת את התכלית של מניעת מסוכנותו של נהג – אין לעשות בה סמכות. ואולם, אין לומר, כפי שמבקשים העוררים כי ייקבע, כי פרשנות לפיה ביהמ"ש שלערר מוסמך להורות על קיום החלטה בדבר פסילה מנהלית אף בחלוף שלושים ימים מהיום בו ניתנה אינה עולה באופן קטגורי עם תכלית זו. המחוקק אמנם סבר כי יש מקום כי פסילה מנהלית בתעבורה כאמור תתבצע בסמוך ככל הניתן למועד בו בוצעה העבירה, אך לעיתים העדיף הוא אינטרסים אחרים. יחד עם זאת, ביהמ"ש סבור, כי על ביהמ"ש המחוזי הדן בערר שהוגש על החלטת ביהמ"ש לענייני תעבורה לבטל החלטה על פסילה מנהלית, לתת משקל לעובדה כי רישיונו של נהג הוחזר לו קודם להחלטה ולחלוף הזמן מאז התקבלה ההחלטה על פסילת רישיונו של הנהג ומאז שקיבל הנהג את רישיונו בחזרה.

 ואולם, חלוף הזמן כאמור מהווה שיקול אחד אותו יש לבחון בשים לב לנסיבות המקרה כולן, לרבות: מידת המסוכנות הנשקפת מאותו הנהג; פרק הזמן אשר חלף מאז הוחזר לעורר רשיון הנהיגה; ויתרת תקופת הפסילה שנותרה. רק לאחר שקילת כל השיקולים האמורים על רקע נסיבות המקרה הקונקרטי על ביהמ"ש המחוזי - במקום בו הוא מבקש לבטל החלטת ביהמ"ש לענייני תעבורה לקבל בקשה לביטול החלטה על פסילה מנהלית - לקבוע האם התכלית שבבסיס כלי הפסילה המנהלית עודה מתקיימת על אף חלוף הזמן מאז קבלת ההחלטה על הפסילה המנהלית ומאז שהוחזר לנהג רישיונו.

במקרה דנן, ההחלטה בעניינם של העוררים היא החלטה סבירה. העורר 1 הינו נהג חדש אשר אך קיבל את רשיון הנהיגה בשנת 2010 וכבר בחודש אוגוסט 2010 נתפס כאשר הוא נוסע במהירות העולה לכאורה ב-50 קמ"ש על המהירות המותרת. החלטת קצין המשטרה לפסול אותו מלנהוג ניתנה ביום 16.8.2010 ורישיונו הופקד לעשרה ימים מתוך שלושים ימי הפסילה. מסקנה דומה מתקבלת ביחס לעורר 2. לחובת העורר 2, המחזיק ברשיון נהיגה מאז שנת 1976, רשומות 33 הרשעות קודמות, לרבות עבירות מהירות, וכן שתי עבירות של נהיגה ברמזור אדום.

העורר 2 נתפס כאשר הוא נוסע במהירות העולה לכאורה ב-46 קמ"ש על המהירות המותרת. ההחלטה בעניינו של העורר 2 ניתנה ביום 29.8.2010 ורישיונו הופקד לשמונה ימים מתוך שלושים ימי הפסילה המנהלית. בנסיבות העניין המסוכנות הנשקפת משני העוררים מחייבת כי ישלימו את יתרת תקופת הפסילה המנהלית עליה הורה קצין המשטרה על אך חלוף הזמן מאז מתן החלטת קצין המשטרה. אין מדובר ביומיים או שלושה אלא בחלק ניכר מתקופת הפסילה, וכי לא חלף זמן ניכר מאז התקבלה ההחלטה בעניינם.

לפני סיום, ביהמ"ש מצטרף לתהייתו של השופט א' רובינשטיין בבש"פ 3462/05 ברזני נ' מדינת ישראל, האם יש טעם במתן זכות לבחינת החלטה על פסילה מנהלית של שלוש ערכאות שיפוטיות עד לבימ"ש זה. אין לזלזל בחשיבות שיש להחלטה זו מנקודת מבטו של בעל הדין, אולם נוכח הנושא שעל הפרק ופגיעתו הפחותה יחסית בבעל הדין דומה כי יש מקום כי המחוקק יבחן מתווה זה ואת מידת נחיצותו.